<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
דיני ממונות בשלשה, גזלות וחבלות בשלשה, נזק וחצי נזק וכו' בשלשה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים מוציא שם רע בעשרים ושלשה.
סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה וכו'. חליצה ומיאונין בשלשה. נטע רבעי ומעשר שני וכו'. דיני נפשות בעשרים ושלשה וכו'. שור הנסקל בעשרים ושלשה וכו'. הזאב והארי וכו'. אין דנין לא את השבט ולא את כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד. היוצאים למלחמת הרשות וכו'. סנהדרין גדולה היתה בשבעים ואחד וקטנה של עשרים ושלשה. [י"ז ע"ב] כל עיר שאין בה עשרה דברים אין תלמיד חכם רשאי לדור בו. [ב' ע"ב] כמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין וכו'.
<h2>דף ג.</h2>
איכא בינייהו, דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין. בעל הלכות גדולות פסק כשמואל, אף על גב דרבא פליג עליה, דרב נחמן קאי כוותיה לקמן, ובקיום שטרות אין הלכה כמותו, דאפילו רב נחמן דקאי כשמואל מודה דקיום שטרות בג'. עיין פ' חזקת הבתים [מ' ע"א]. שלא תנעול דלת בפני לווין. להכי לא בעי דרישה וחקירה בדיני ממונות, וגזילות וחבלות וכתובות אשה וירושות ומתנות בכולהו לא בעינן דרישה וחקירה, כדי שתנעול דלת בפני גזלנים. מכל מקום בעינן מומחה בגזילות וחבלות, משום דלא שייך למיגזר כל כך כמו בהודאה והלואה, משום דבחששא מועטת אדם נמנע מלהלות לחבירו אם היה צריך דיינים מומחים.
<h2>דף ה.</h2>
תנו רבנן דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. פר"י ויכול לדון האדם אפילו בעל כרחו, דאי בדקבליה עלויה אפילו שאין מומחה נמי, והוא הדין נמי סתם בני אדם שלשה, יכולין לדון האדם בעל כרחו, דהא שלשה הדיוטות במקום מומחה קאי, והא דתנן לקמן [כ"ג ע"א] זה בורר לו אחד דמשמע מדעתו, הני מילי כשאמר לא אדון בפני זה, אבל כשאמר לא אבא לבית דין דנין בעל כרחו. מומחה. פירש דגמיר וסביר אף על גב דלא נטל רשות מבית דין. אמר רב נחמן כגון אנא דיינינא דיני ממונות ביחידי, ומסיק מר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה, אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי את קרית להו זיל שלים, ואי אינהו קרו לך לא תשלם, שמע מינה אף על גב דלא נטל רשות מריש גלותא דיניה דינא. האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי ליפטר ולא ישלם, לנקוט רשותא מבי ריש גלותא ואי לא זיל שלים. פירש בקונטרס כגון דאמר ליה דיינת לן דין תורה. ואין נראה לר"י דכהאי גונא אמרינן מה שעשוי עשוי וישלם מביתו ופשיטא הוא, לכך נראה ואי לא, דלא קבלוך. בספר חכמה פסק, דיכול האדם לערער על הדיינים להזמינם לדין, כדמשמע הכא דקאמר הכא במאי עסיקנן דקבלו עלייהו, משמע דאם לא קבלו אם (טעה) [טעו] ישלמו. ומיהו יש מחלקים דווקא בימיהם שהיו דנין את האדם בעל כרחו, אבל בזמן הזה שמכריחים הדיינים לישב לא ישלמו. והני מילי כשהדיינים רוצים לחזור, אבל אם אינם רוצים לחזור כשטעו ישלמו.
<h2>דף ה:</h2>
תניא תלמיד אל יורה הלכה בפני רבו, אלא אם כן רחוק ממנו ג' פרסאות. משמע דחוץ מג' פרסאות מותר. פר"י הא דאמרינן פרק הדר [ס"ג ע"א] שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה, ומשמע התם דחוץ מג' פרסאות חשוב שלא בפניו, וכל ג' פרסאות חשוב בפניו וחייב מיתה, היינו בלא נטל רשות מרבו והכא בנטל רשות, ואפילו הכי תוך ג' לא יורה, ודוקא בתלמיד גמור אבל בתלמיד חבר מותר. עיין פרק הדר [ס"ב ע"ב].
<h2>דף ו.</h2>
רבי יהושע בן קרחה אמר מצוה לבצוע. ודווקא קודם גמר דין, אבל לאחר גמר דין אי אתה רשאי לבצוע. והילכתא פשרה צריכה קניין. בהלכות גדולות משמע אפי' אם הפשרנים ג', וכבר אמרו הפשרה צריכה קניין. ואפילו במחול לך. פר"י הטעם דמחילה על ידי פשרה, שתלה בדעת הפשרנים דומה למחילה בטעות. ועוד פר"י דבפשרה לא אזלינן בתר רובא אלא דעת שלשתן שוין בעינן כדאמר פרק בתרא דעבודה זרה [ע"ב ע"א], כדשיימי בי תלתא וכו', אבל אי מתנים תחלה למיזל בתר רובא סגי. ורבינו יוסף טוב עלם כתב דבג' פשרנים לא בעי קנין, וכל שכן אם הדבר נעשה במעמד טובי העיר, ופשרה ביחיד מקויימת אם יש קניין, כדמוכח הסוגיא. ומחילה אינה צריכה קניין, והיכא דיש למוחל משכון בידו אפילו הכי לא בעי קניין, וכן פסק הרמז"ל, וראייה מפרק קמא דקידושין [ט"ז ע"א] דאי לאו דעבד עברי גופו קנוי מהני כי אמר ליה באפי תרי זיל הכי נמי בעל חוב לא קני משכון אלא להתחייב עליו כשומר שכר. ראובן נתחייב שבועה לשמעון ופייסו [ל]שמעון למחול השבועה, ושוב תפס שמעון משל ראובן, ופסקו שצריך להחזיר לו שמחילה אינה צריכה קניין. נמצא בתשובה, ראובן ושמעון ביררו שני פשרנים ומכריע, ושמו ערבונות מי שיעכב הפשרה יתחייב לתת לבית הכנסת ה' זקוקים והקנו בקניין גמור בבית דין חשוב מעכשיו, והמכריע יהא נאמן מי עכבו ואמר לראובן לתת ה' זקוקים על שעכב הפשרה וראובן אמר לא הודעתני הפשרה עד יום שני והתנאי היה לגמור הפשרה ביום ראשון, ושני העדים העידו שלא היה תנאי ועד אחד העיד ששמע התנאי, ונפסק דחייב ראובן דאין דבריו של אח' במקום שנים, ואף אם נתרצה ראובן עתה לקיים הפשרה לא מהימן לומר טעיתי מתחלה כדי ליפטר ולא דמי להקדש טעות, כדאמר פרק האיש מקדש [נ' ע"א], האומר לחבירו צא והבא לי מן החלון וכו' אף על פי שאמר בעל הבית לא היה בלבי מזה מעל. ופריך ודילמא למיפטר נפשיה קאמר.
<h2>דף ו:</h2>
נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע. פירש בקונטרס דכבר אמר לו איש פלוני אתה חייב ואיש פלוני אתה זכאי. ואין נראה לר"י, דמה ביצוע שייך אלא מיירי שגמרו הדיינים דעתם, וכשחייב אחד מהן שבועה שרי לעשות פשרה לעולם כדי ליפטר משבועה. בספר מצות גדול מי שנתחייב שבועה ועשה פשרה בקניין ושוב נודע שטעה הדיין ולא נתחייב שבועה, כל קנין בטעות חוזר. אבל אהרן אוהב שלו' ורודף שלו'. פי', אהרן לא היה דיין ועשה פשרה. מכאן אדם שאינו דיין יכול לעשות פשרה אפילו לאחר גמר דין. ושמא יאמרו הדיינים מה לי לצרה הזאת, אסתלק מן הדין, תלמוד לומר [דה"ב י"ט] ועמכם בדבר המשפט. דמצוה לדון, עיין פרק קמא דשבת [י' ע"א]. כי אתו לקמיה דרב הונא אמר אי דינ' בעיתו אי פשר' בעיתו.
<h2>דף ז:</h2>
ואצוה את שופטיכם בעת ההיא, מקל ורצועה שתהא זרוז. פר"י שלא להטיל אימה על הצבור בחנם. וכן מוכח לקמן, דורשין מהא קרא אזהרה לדיין שיסבול את הצבור.
<h2>דף ח.</h2>
[כתובות ק"ה ע"ב] אמר רב פפא לא לידון איניש דינא לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה, לאו אוהב שושבינו ושונא שלא דבר עמו שלשה ימים, דהתם מילתא דפשיט' דפסול דרבנן לא פליגי עליה דרבי יהודה פרק זה בורר [כ"ז ע"ב] אלא לענין עדות, אלא הכא באוהב שעשה לו קצת טובה כדבסמוך [שם בכתובות] כגון פרח גדפא עילויה. ופר"י דמחמירים על עצמן היו אבל מן הדין לא מיפסיל כדמוכח פרק שני דייני גזירות [שם]. מפקינא רב מאונך. פירש, משמתינא לך. פר"י הא דאמר במועד קטן [י"ז ע"א] מנודה לתלמיד אין מנודה לרב הני מילי כשמנדה לכבוד עצמו, אבל כשמנדה לשם שמים הוי מנודה לרב. המוציא שם רע, פירש בקונטרס דהבעל טוען פתח פתוח מצאתי להפסיד כתובתה. ומפרש רבינו תם דכוליה שמעתין מיירי שהאב תובע מאה סלעים, ופר"י שהוא דוחק לפירוש רבינו תם, [ע"ב] ויש ללמוד לפירוש רבינו תם דאי אתו סהדי ואמרי אשת פלוני זינתה צרי' דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה וכשלא כיוונו עדותן או שהוכחשו מותר.
[כתובות ק"ה ע"ב] תנו רבנן ושוחד לא תקח פירש שוחד דברים. אמר רבי שמלאי אזהרה לדיין שיסבול, ואזהרת הצבור שתהא אימת הדיין עליהם. הנהו תלתא דייני דיתבי בדינא, ואזיל שליחא דדייני ואמר משמיה דחד מינייהו לא כתבינן פתיחה והני מילי בלא יומא דדינא אבל ביומא דדינא מידע ידיע דמיכנף כניפי.
<h2>דף ט.</h2>
נמצא אחד מהן קרוב או פסול, במה דברים אמורים בזמן שהתרו בו. ופר"י דאין שייך לומר אין עד נעשה דיין. אלא בעד המעיד בפיו ולא בעד הרואה, ומפרש בירושלמי טעמא אין עד נעשה דיין משום דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה שאין מקבלין הזמה על עצמן, ולפי זה עדים הקרובים לדיינים לא היו רשאין להעיד, ונראה דהוי טעמא משום דכתיב [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אילו הדיינים. ועד המעיד בעדות דרבנן, עיין (פרק בתרא) [פ"ב] דכתובות [כ"א ע"ב] ובא בתרא [קי"ד ע"א].
<h2>דף ט:</h2>
פלוני רבעני לרצוני רשע הוא. פר"י הא דאמר [לקמן כ"ו ע"ב] חשוד על העריות כשר, לא שבאו העדים שבא על הערוה, אלא גס הוא עמהן ומתייחד עמהן, אבל איכא סהדי דבא על הערוה פסול לעדות. ואין אדם משים עצמו רשע, עיין (פרק בתרא) [פ"ב] דכתובות [י"ח ע"ב] גבי אנוסין היינו.
<h2>דף יב:</h2>
[י"א ע"ב] תנו רבנן על שלשה דברים מעברים את השנה על האביב על התקופה ועל פירות האילן וכו'. [י"ב ע"ב] אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסירה ששה עשר יום דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר עשרים ואחד יום, [י"ג ע"א] יום תקופה גומר (פירש נחשב לתקופה שעברה) דברי רבי יהודה, רבי יוסי אמר יום תקופה מתחיל. והלכה כר' יוסי.
<h2>דף יח.</h2>
כהן גדול דן ודנין אותו מעיד וכו', חולץ וכו', אבל הוא אינו מייבם. מת לו מת אינו יוצא אחר המטה. [ע"ב] שלשה רועי בקר, חד אמר בכיר ולקיש כחדא יינץ דין אדר, ואי לאו לית דין אדר. (אינו מייבם). פסיק ותני לא שנא מן הנשואין ל"ש מן האירוסין, גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה.
<h2>דף יט.</h2>
תנו רבנן כשהוא עומד בשורה לנחם אחרים כו'. מלך לא דן ולא דנין אותו, לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו, אמר לו שמעון בן שטר ינאי מלכא עמוד על רגליך ויעידו בך. פירש ר"י צורבא מרבנן אינו צריך לעמוד, כדמוכח פרק שבועת העדות [ל' ע"ב], משום דכבוד תורה עדיף ממלך, אבל מלך עדיף לעניין זה דאינו יכול למחול על כבודו ות"ח יכול למחול, כדאמ' בקידושין [ל"ב ע"ב] דתורה שלו היא.
<h2>דף כ.</h2>
ערסא דגדא. פירש ר"י אין בזה משום דרכי האמורי וניחוש, אם עוש' מטה ממוצעת משום דשרא דעניותא נביל שמיה, וכשמכבדין את הבית וממצעין בבית מטה לאו ניחוש הוא, אלא גד גדי וסינוק לא, דפרק במה אשה [ס"ז ע"ב] ניחוש הוא שאומר כן. לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שבבית. מה שעתה אין נוהגין בכפיית מטות משום שהכותיים בינינו וסמכינן אירושלמי דמועד קטן [פ"ג ה"ה] שלא יאמרו חרש הוא פירוש מכשף. ויש אומרים מטות שלהן הוי שוים למעלה ולמטה ונוחין לכוף.
<h2>דף כא:</h2>
לא ירבה לו נשים יתר על י"ח. לא ירבה לו סוסים וכו'. וכותב לו ספר תורה אחת שיוצאת ונכנסת עמו. ולא לבית המרחץ ולא לבית הכסא. פירש ר"י הא דאמרינן [ברכות כ"ד ע"ב] בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, יש רצו לומר דווקא בית הכסא שלהם שהיו מגולין, אבל בית הכסא שלנו מותר מפני שהם מכוסים, ואין נראה, דבתי כסאות שלנו משתינין בהן.
<h2>דף כב.</h2>
[ע"ב] תנו רבנן מלך מסתפר בכל יום וכו'. כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי. [ע"א] ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת. פר"י מכל מקום מועיל תפילה (בתוך מ' יום) לעשותו זכר או נקבה, כדאמרינן במסכת ברכות [ס' ע"א] קודם יצירת הוולד אדם מתפלל על אשתו שתלד זכר. וכן בזוג ראשון מועיל תפילה כדאמרי' במועד קטן [י"ח ע"ב] שמא יקדמנו אחר ברחמים.
<h2>דף כג.</h2>
דיני ממונות זה בורר לו אח' וזה בורר לו אחד וכו' ואפילו לוה מצי מעכב, והאמר רבי אלעזר לא שנו אלא מלוה אבל לוה כופין אותו ודן בעירו. פר"י לאו דווקא לוה ומלוה, אלא אפילו גזילות וחבלות מקח וממכר ופקדון וכל דבר שיש בו תובע ונתבע וקאי אהאי אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נדון בבית הוועד כופין אותו לילך לבית הועד ואמר רבי אלעזר דלוה לא מצי כייף למלוה. והא דאמרינן בהגוזל בתרא [קי"ב ע"ב] דאפילו נתבע מצי אמר לבית הדין הגדול קאזילנא, התם בשניהם תובעים זה [את] זה. אי נמי הא דאמרינן כופין אותו ודן בעירו היינו דווקא כשידוע שזה לוה וזה מלוה דקא מודה מקצת הטענה או אומר פרעתי, אבל אם אמר לא היו דברים מעולם לא שייך עבד לוה לאיש מלוה. ועוד נראה דמקום הוועד ובית דין הגדול לאו הכל אחד הוא, אלא משמע מתוך פירוש רבינו תם דבית דין הגדול הוא נשיא שבארץ ישראל. ונראה דהך טענה דבית דין הגדול נתבע מצי למימר הכי ולאו תובע, דאי לאו הכי יבואו קלים בישראל ויתנו עיניהם בעשירים ויזמנום לבית דין שבארץ ישראל או יתנו כל תביעותם. ורבינו תם היה אומר דאפילו תובע מצי טעין ודקדק מהלכות גדולות שכתוב בהם, ואי טעין לוה לבית דין הגדול קאזילנא טענתיה טענה, מלוה לא כל שכן. ומיהו בזמן הזה שאין נשיא בארץ ישראל ואפי' איכא נשיא בארץ ישראל מאחר שאנו רחוקים מא"י סברא הוא גדול הדור חשיב ב"ד הגדול וכן היה אומר ר"ת, דתני' פ' אחד דיני ממונות [ל"ב ע"ב] הלך אחר ר' אליעזר בלוד ואחר ר' מתיא בן חרש לרומי, משמע דאפי' ברומי מיקרי ב"ד הגדול. כגון ב"ד דרב הונא ודרב חסדא. פי' בקו' בעיר אחת היו, ור"י פי' בשתי עיירות היו ולא רחוקים דלא טורח הוא.
כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא. מכאן פסקו בסמ"ג בסימן פ"ג דאם יש שני תלמידים חכמים בעיר אחת ואחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי דינין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה, אף על פי שהוא קטן ממנו.
<h2>דף כג:</h2>
בצריך לברר קמיפלגי, בפלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל קמיפלגי. פסק בקונטרס כרבי דאמרינן צריך לברר. ורשב"ם פסק כרשב"ג דאמרינן אינו צריך לברר. וגם רבינו משלם מנרבוניא וכן פסקו רבינו אב"ן ורבינו אבי"ה, עיין פרק גט פשוט [קס"ט ע"ב].
<h2>דף כד.</h2>
אמר נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמן עלי שלשה רועי בקר. אף על גב דפסולים מן התורה בכל מקום. רבי מאיר אומר יכול לחזור, וחכמים אומרים אינו יכול לחזור [ע"ב] לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים. באתן לך מחלוקת אבל קודם גמר דין כולי עלמא יכול לחזור. ואם קנו מידו אפי' קודם גמר דין אין לאחר קניין כלום. פ' יש נוחלין [קכ"ח ע"א] גבי שלח ליה רבי אבא לר' יוסף בר חמא עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתת לי רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו, לפי גרסת הספרים דגרסינן ונשבע אינו יכול לחזור משמע דקודם השבועה יכול לחזור. אבל לי נראה נשבע ואינו יכול לחזור בו ומשמע דאפי' קודם שבועה אינו יכול לחזור בו ותליא באשלי רברבי. נאמנים עלי שלשה רועי בקר. הני מילי היכא דלא נודע דטעו אבל נודע דטעו יכול לחזור דלא עדיף מפשרה בלא קניין אפילו לאחר שהגידו הפשרה יכול לחזור בו. (והטעם בנמוקי יוסף דף רס"ח), אף על גב דקבלינהו עליה לפשרה כל שכן הכא דקבלי עלייהו לעשות דין ועשו בטעות לאו דין הוא. פסק רב אלפס דאם קביל עליו חד קרוב או פסול כבי תרי וקנו מיניה לא מצי למהדר. וכן פסק המיימוני פרק (ל') [ז' ה"ב] מהלכות סנהדרין. ופסק הרמז"ל אחד שאמר נאמן עלי אותו כותי וקנו מידו וכשראה שהכותי מטעה דבריו וקבל שוחד רצה לחזור בו. ופסק דלא מצי הדר ביה. וכתב רבינו שמשון משנץ היכא דקביל עליה כבי תרי והוא קרוב או פסול ובלא קניין כיון דאיכא תרתי לריעותא אפי' רבנן מודו דיכול לחזור בו אפי' לאחר גמר דין. והיכא שכבר הועד העדות פסק הרמז"ל דהוה כמו גמר דין.
<h2>דף כד:</h2>
אילו הפסולים המשחק בקוביא משום שאינו עוסק ביישובו של עולם, אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות אחרת בלא הוא כשר. פירש ר"י הלכה כרבי יהודה דאמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר הלכה כרבי יהודה, ואם כן שרי לשחוק בקוביא ולא דמי לאסמכתא [ב"מ ק"ד ע"ב] אם אוביר ולא אעבד אשלם אלפא זוזי, דהתם הוי בידו ולכך לא גמר ומקני אבל הכא אין בידו דלא ידע אם ינצח אם לאו ולא סמיך אמידי. והקשה רבינו תם דבסוף פרק איזהו נשך [ע"ד ע"א], משמע דטפי הוי אסמכתא כשאינו סומך דעתו, ותירץ הכא היינו טעמא אגב דבעי למיקני גמר ומקני. ואותם בני אדם המשחקים בקוביא באמנה אמר ר"י דאין חייב לשלם דבמה קני וההיא דהמירו זה את זה [שבת ל"א ע"א] מיירי בהקנו, עיין פרק איזהו נשך [שם וס"ו ע"א], ובנדרים [כ"ז ע"ב]. כתוב בסמ"ג מלמד תינוקות שקנו מידו לא הוי אסמכתא אם חזר בו, כי מפסידו בחזרתו. עיין פרק חלון [פ"ב ע"א]. כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה, אינו אלא לפרש דברי חכמים. אם צריך לכסות דם הניתז שעל הסכין, עיין פרק כיסוי הדם [פ"ח ע"ב] ופרק קמא דגיטין [ז' ע"ב].
<h2>דף כה.</h2>
והמלווה ברבית אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות. פסק רבינו אבי"ה דווקא שידוע בעדים אבל על פי עצמו לא דאין אדם משים עצמו רשע ולא מהימן לומר עבידת תשובה. וכן אם יאמר אשוב הריבית אמר ערומי אערים. ודווקא המלוה והלוה פסולין שהן נהנין אבל לא העדים דאינן נהנין, עיין פרק הנשך [ע"ב ע"א]. בר בינתום נפקו עליו תרי סהדי חד אמר קמי דידי אוזיף ברבית (וחד אמר לדידי אוזיף ברבית) פסלי' רבא. ה"ה דנגזל מצטרף עם אחר להעיד על הגזלן שהוא פסול לעדות ולשבועה למקום אחר. וכן נמצא בשם ריב"א דה"ה הנשבע להכחיש העד אף על פי שפט' עצמו בשבועתו, התובע והעד יפסלוהו במקום אחר לעדות ולשבועה ודווקא בשכפר הפקדון ולא במלוה. [לקמן כ"ז ע"א] חד אמר קמי דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר לדידי גנב קתא דבורטיא. מכאן פסק רבי יקיר מי שתבעו שנים לדין בין בבת אחת בין בזה אחר זה ונשבע להם יכולים להעיד עליו ולפוסלו, עיין בספר חכמה בסימן שנ"ה. גרסינן בפרק קמא [ט' ע"ב], פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו. אמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר נאמני' להורגו אבל לא להורגה. מכאן דקדק רבי דקרובי הנרצח יכולין להעיד על הרוצח, וכן נמצא בספר חכמה. ההוא טבחא דנפק טריפתא מתותי ידיה שמתיה רב נחמן ועבריה, אזל רבי מזייה וטופרי סבר רב נחמן לאכשורי אמר ליה רבא איערומי קמערים, מאי תקנתיה, ילבש שחורים ויכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויחזור אבידה בממון או יוציא טריפה מידו בדבר חשוב.
<h2>דף כה:</h2>
תנו רבנן משחקין בקוביא מאימתי חזרתן משישברו פיספסיהן, דאפילו בחנם לא עבדי. מלוה ברבית מאימתי חזרתן משיקרעו את שטרותיהם דאפילו לכותי לא מוזפי וכו'. תנא הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים פירש ר"י חמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן, והאי דמייתי [ב"ק קי"ט ע"א] מחמס בני יהודה [יואל ד'] אסמכתא בעלמא, ודווקא דלא אמר המוכר רוצה אני, אבל אמר רוצה לא הוי פסול. ועוד הוסיפו עליהם הרועים והגבאים והמוכסים אחד רועה בהמה גסה ואחד רועה בהמה דקה סתם רועה פסול ברועה דידיה אבל רועה דעלמא כשר דאין אדם חוטא ולא לו.
<h2>דף כו:</h2>
הלכה כרבי יהודה. דאמר ביש לו אומנות אחר כשר. כולם צריכין הכרזה בבית דין. אבל פסולי דאורייתא לא בעו הכרזה, דאמרינן ההיא מתנתא דחתימי עליה תרי גזלנין סבר רב פפא לאכשורי מאי טעמא דלא אכרזי עליה, אמר ליה רבא הגזלנין דרבנן בעו הכרזה, גזלן דאורייתא מי בעי הכרזה. סתם רועה פסול ובעי הכרזה. אוכלי צדקות של כותים פסולין לעדות לא אמרן אלא בפרהסיא אבל בצינעא לא ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דמצי לאיתזוני נפשיה בצינע' וקא מבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא הוי ליה לאיתזוני בצינעה חיותא הוא. פר"י אוכלי חזיר לא שייך לחלק בין צינעה לפרהסיא. [ע"א] פוקו זרועו בשביעית משום ארנונא. פיר' ר"י בשביעית בזמן הזה דרבנן, אי נמי אפי' שביעית דאורייתא משום פקוח נפש שרי. [ע"ב] החשוד לערוה כשר לעדות אמר רב ששת ארבעין בכתפיה וכשר. התם יצרו תקפו. ומודה רב נחמן דפסול לעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי. פיר' בקונטרס דווקא חשוד הוא פרוץ ומתייחד, ואפילו הכי מלקין משום לא טובה השמועה. ורבינו תם פירש בא על הערוה. יש פוסקים דהלכה כרב ששת, וכן פסק רב האי גאון. (ופסול) [ופסל]. מועלין בשבועת ממון ובשבועת שוא. ובועל ארוסתו, (בספר מרדכי) בלא כתובה. ובועלי נדות או כותיות, [כ"כ בספר מרדכי] וכן פסקו שאר הגאונים, והא דאמרינן בפרק כל הנשבעים [מ"ו ע"ב] שבועת בטוי לא קתני, פירש רבי חננאל דלא איירי ביה, אבל מכל מקום פסול הוי. ו[כ]ההיא איתתא (דפירקין) [דפרק הכותב] [כתובות פ"ה ע"א] דקאמרה ידענא ביה דחשידא אשבועתא, (וכי האי גוונא) [ובה"ג גרס] אדם דמפיק שם שמים לבטלה דהיינו שבועת בטוי, ולפי זה יש לפסול לעדות העוברים על שבועת מסים בזמן הזה, עיין פרק כל הנשבעים [שם]. בספר מרדכי המקבלים חרם לתת מס ושוב נודע שעברו, כשרים לעדות ולשבועה דכיון דבשעת השבועה איפשר שלא היה דעתם לעבור אף על פי שאחר מכאן עברו, וכן מוכח בפרק כל הנשבעין [שם], וכן פסק ריב"א וכן כל (הקדמות) [החרמות] שמקבל על העתיד. פסולי דרבנן בעי הכרזה. כתב רבינו אב"ן מי שהוציאוהו הקהל מבית הכנסת מפני ששחק בקוביא. אין לך הכרזה גדולה מזו ופסול לעדות עד שיחזור חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי. ועוד כתב המגביה ידו על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות. בספר החכמה, אילו הפסולין המשחק בקובייא ומשמע דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה. וקשה מפרק קמא דחולין [ה' ע"א] מכם ולא כולכם, דמשמע דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, עיין בבכורות [ל"ה ע"ב]. גנב ניסן גנב תשרי לא שמיה גנב. והני מילי באריסי, ודבר מועט ובדבר שנגמרה מלאכתם. הנהו קבוראי דקברו מיתא ביום טוב ראשון שמתינהו רב פפא, סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורי משום דסברי מצוה קעבדי.
<h2>דף כז.</h2>
עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל, רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל והילכתא כוותיה דאביי. בספר מיימוני וכן בספר מצו' גדול, קטן אפי' נבון וחכם פסול לעדות עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים. אם הגיע לעשרים שנים ולא הביא שתי שערות אם נולדו בו סימני סריס הרי זה סריס ויעיד ואם לא נולדו בו לא יעיד עד רוב שנותיו. קטן שהגיע לכלל בגרות ונראין בו סימני בגרות מלמעלה אין צריך בדיקה ואם לאו אין מקבלין עדותו עד שיבדק(ם). עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע לא יעיד עמו אפילו עדו' אמת. עבר איסור דאוריית' פסול לעדו' דאורייתא, איסור דרבנן פסול לעדות דרבנן. סתם מוכס פסול. סתם גבאי כשר. עד שנודע שגבה יותר מן הראוי. כל תלמיד חכם בחזקת כשרות. וכל עם הארץ בחזקת פסלות. אם ראו עדים שעבר על דבר הקרוב להיות שוגג צריכין להתרות ואחר כך הוא פסול. בספר אבי"ה סימן [ל"ג ל"א] דאין לפסול מועלין בחרמות תקנת הקהילות דאם כן לא יוכשרו אחד מעשרים.
מומר לתיאבון דברי הכל פסולין. להכעיס אביי אמר פסול, רבא אמר כשר דחמס בעינן והילכתא כאביי. והמועלין בשבועות פסולין לעדות, אחד בשבועת הממון ואחד בשבועת שוא, ולית הילכתא כרבא דאמר חמס בעינן. ירושלמי [שבועות פ"ז ה"ד] החשוד בשבועה מאימתי מקבלין אותו, משיבא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. בר חמא קטל נפשא אמר לי' ריש גלותא לרב אחא בר נחמן פוק עיין בדיניה אי קטל נפשא לכהיין לעיניה. והלכה כרבי מאיר דאמר עד זומם לכל התורה הוא נפסל. גרסינן בקידושין [מ' ע"ב] האוכל בשוק פסול לעדות. פירש רבינו תם דווקא אוכל פת, פירש (רבינו תם) [ר"ח] אף בפירות בחוטף אותם ואוכל, ועיין פרק קמא דקידושין [שם].
<h2>דף כז:</h2>
אילו הן הקרובים הפסולים לעדות, אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו, הן ובניהן וחתניהן וחורגו לבדו, משנה של אחרונה אמרו דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו אמר רב נחמן אחי חמותי לא יעיד לי (בן אחי חמותו לא יעיד לי) [בן אחות חמותי לא יעיד לי].
האוהב והשונא, א"ל לא נחשדו ישראל על כך. כתב רבינו אבי"ה הילכתא כוותיה דרבנן ולדין פסול אבל לא לעדות. בספר חפץ משמע אוהב או שונא פסולין לדין, עיין לעיל [כתובות ק"ה ע"ה] (בפרק יש נוחלין). כתב ריב"א דאפטרופס נאמן להעיד, כדאמרינן פרק שני דקידושין [מ"ג ע"ב] שליח נעשה עד ואפוטרופוס שליח הוא רק שלא יהנה בדבר אם יזכה בדין.
<h2>דף כח:</h2>
לא יעיד אדם באשת חרגו אשה כבעלה ובעל כאשתו. רב חסדא מכשיר באחי האח וכן הלכה. אמר רב חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין לזה לזה. חורגו לבדו. אבל בן חורגו כשר לבעל אם אביו כיון דאיתפליג דרא. ואין אדם מעיד לאשתו ארוסה כלל משום איקרובי דעתא. ונראה דדוקא להעיד לעצמה אבל שאר קרובים שהן מחמת האשה יכול להעיד כל זמן שלא ניסת. [נוסח מהר"י ווייל. ונראה להעיד לעצמה אבל שאר קרובים שהם מחמת האשה יכולים להעיד כל זמן שלא ניסת. אין מעיד לארוסתו, והוא הדין כל קורבא הבאה ממנה, עיין לעיל. ועי' להלן]. רבי יוסי אמר גיסו לבדו וכל שכן חורגו, אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. ריב"א אמר, רבי יוסי לא ממעט אלא חתן גיסו אבל בן גיסו פסול דהוה ליה בעל אחות אמו, ונראה לי שנים שאין קרובים זה לזה אלא נשותיהן קרובות, אינם פסולים אלא נשואי אחיות דווקא כגון אחד נשוי לאה ואחד נשוי רחל. (אבל אחד נשוי בת לאה ואחד נשוי רחל) וכל שכן בת רחל כשרים זה לזה, דתרי בעל כאשתו לא אמרינן. נשאל מקמי גאון מי שצוה בשעת מותו לפני הקרוב לו ורחוק מבניו ונפטר, וקפשיט דהוי עדות. ופסק רב אלפס דלאו הילכתא כוותיה כיון דבעידנא דאסהיד לאו כשר הוי. [ב"ב קכ"ח ע"א] רבא אמר אף שלישי בראשון כשר. וכן פסק רשב"ם פרק יש נוחלין [שם] וכן (פירש) [פסק] המיימוני. אמנם הלכות גדולות וכן רבינו תם פסקו דאין הלכה כרבא וראיה מירו' [ה"ו] דקאמר משה מהו באשת פנחס לעדות. אמר רבי יוחנן מותר לכתחילה, מדקתני לאשת פנחס מכלל דלפנחס לא יעיד, ומה שאין אומר אשה כבעלה כדאמרינן בחורגו משום דהכא איתפליג דרא. גיסו לבדו. פסק רב אלפס בא למעט בן גיסו מאשה אחרת אבל בן גיסו מאחותו ודאי פסול. כתוב בשערים דרבינו שמואל בן חפני שהקרובים הפסולי' להעיד המה שמונה והם ד' מעלות. ג' מעלות מדאוריית' וא' מדרבנן מעלה הראשונה ראשון בראשון כגון יצחק וישמעאל, שנייה כגון שני לראשון יעקב לישמעאל. שלישית שני בשני כגון עשו לנביות בן ישמעאל. מעלה רביעית היא דרבנן כגון שלישי בראשון כגון ראובן לישמעאל. שלש מעלות הראשונים אם קדש אשה בעדות אחד מהן אינה מקודשת ומותרת לעלמא. ומעלה הרביעית מדרבנן מקודשת מדרבנן וצריכה גט. אבל בספר העיטור כתב כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. אינו מעיד לארוסתו, וה"ה לכל קורבות הבאות לו ממנה, עיין לעיל. [ב"ב שם] זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות, פר"י היינו דווקא בפסול התלוי בגוף אבל פסול התלוי בממון יכולים להסתלק, עיין פר' יש נוחלין [שם]. ופ' בא סימן [נ' ע"א]. היה קרוב ונתרחק ר' יהודה אמר אפילו מתה בתו והיו לה בנים ממנ' הרי זה קרוב רבא אמר אין הלכה כר' יהודה רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן אין הלכה כרבי יהודה.
<h2>דף כט.</h2>
האוהב והשונא אמרו לא נחשדו ישראל על כך. פסק רב אלפס בהא נמי לית הילכתא כר' יהודה. בספר מרדכי, כתב ראב"י העזרי דהלכה כרבנן דאוהב ושונא, לדיינין פסולין, אבל לא לעדות, כדברי המיימון, וכדברי רב האי גאון דשונא כשר להעיד. ריב"א פסק על אפוטרופוס שמינהו ב"ד להפך בזכות של היתומים בפני ב"ד ויודע לו בעדותו באותה תביע' כשר להעיד. ומיהו (קשה האמרי') התם פ' המפקיד [מ"ב ע"ב] נימא לאפטרופס זיל שלים. וי"ל דההיא מיירי באפטרופס שנותן ונושא בדבר אבל אפטרופס שמנהו לטעון בשביל היתום אינו נוגע בעדות.
ואח"כ מכניסין שני ושומעין דבריו, נמצאו דבריהם מכוונים נושאים ונותנים בדבר, שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי, וכן איפכא, ואפילו שנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים. ירושלמי [ה"ח] אמר רבי סימון צריך הדיין לשנות טענותיהן שנ' [מ"א ג'] ויאמר המלך זאת אומרת וזאת אומרת. המטמין עדים אחורי הגדר לא עשה ולא כלום חוץ מן המסית. [שם ה"ט] צריכין העדים להיות עומדים בשעת עדותן. וגם הנידונים בשעה שמקבלין עדותן. והלכה אם העדים קרובים בין ללוה בין למלוה בין לערב פסולין, דאי לית ליה בתר ערבא אזיל. גמרו את הדבר מכניסין אותן וגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב, ולא יאמר דיין אני מזכה וחבריי מחייבין.
כיצד בודקין את העדי', מכניסין אותן לחדר ומאיימין עליהן ומוציאן לחוץ, ומשיירין לגדול שבהן ואמר כיצד אתה יודע שחייב לזה, אם אמר הוא [אמר] שחייב לו לא אמר כלום עד שיאמר פלוני הודה בפנינו שחייב לו מאתים זוז מסייע ליה לרב דאמר צריך שיאמר אתם עדיי. תניא נמי הכי מנה לי בידך והלה אמר הן, למחר אמר תניהו לי משטה אני בך, ולא עוד אלא אפילו הטמין לו עדים אחורי הגדר, ואמר מנה לי בידך אמר ליה הן רצונך שיעידו לי פלוני ופלוני אמר ליה לאו, מתיירא אני שמא תכפיני בבית דין, למחר אמר תניהו לי משטה אני בך פטור. והני מילי דקא טעין איהו אבל אנן לא טענינן ליה, ולא מבעיא היכא דאמר ליה משטה אני בך אלא אפילו אמר לא היו דברים מעולם פטור, מאי טעמא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי. כתב רשב"ם הא דאמרינן דצריך אתם עדיי הני מילי תביעת ממון כגון מנה לי בידך שאמר ליה חוץ לבית דין וזה אמר ליה הן יכול לומר משטה אני בך (אבל דבר שיש בו מעשה לא) כדאמרינן פרק האיש מקדש [מ"ג ע"א], אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר אתם עדיי הכי נמי דלא הויא מקודשת. מכאן פסק רשב"ם, דכל תנאי שבני אדם מתנים לקיים ביניהם דלא שייך לומר משטה אני בך, ובני אדם השומעין נעשים עדים גמורים אף על פי דלא אמר אתם עדיי, עיין פ' הנושא [ק"א ע"ב]. כתב רבינו סעדיה גאון דצריך לישבע שנתכוון להשטות, ופסק ר"י דאי לא טעין לא טענינן ליה. אבל אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אפילו לא טעין טענינן ליה. והר"ם ז"ל פסק שלא אמרינן משטה אני בך אלא בנתבע, אבל תובע לא, עיין פרק יש נוחלין. על היתום שתובע בעל אמו שבאו לידו מעותיו ושהודה בעצמו שבא לידו משלו, וכתב שמו על החותמות והלוה טוען לא היו דברים מעולם, או טוען אמת שכתבתי שמך עליו אבל שלא להשביע עצמי נתכוונתי או לסימנא בעלמא, כי ההיא דהאשה שלום [קט"ו ע"ב] דמצא כלי וכתוב עליו ק' וכו'. אם בשביל הערמה אחרת נתכוונתי כההיא דפרק זה בורר [ל' ע"א] הרי שראו אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של מעשר שני הן ואמר אי (במערים) [כמערים] לא אמר כלום. הכי נמי אי טעין לזה או לזה נתכוונתי ולא שלך היו, ישבע בעל אמו שהוא כדבריו שלכך או לכך נתכוין. פסק הר"ם ז"ל על ראובן שאמר לחתנו העשיר תלמוד את בנך ואתן לך כך וכך, פטור ראובן כיון דלאו עני הוא ובלאו הכי מצוה ללמוד את בנו כדאיתא פרק קמא דקידושין [כ"ט ע"ב], ונדר לו ראובן לחתנו כדי שיקיים מצוה המוטלת עליו ומצי אמר משטה אני בך ודמי לההיא דאמרינן פרק הגוזל בתרא [קט"ז ע"א], הרי שהיה בורח מבית האסורים, ומסיק דמצי למימר משטה אני בך ואפילו אי לא טעין טענינן ליה. אף על פי דבפרק זה פירש ר"י, דאי לא טעין לא טענינן ליה. שאני התם דמילתא דלא שכיחא הוא שאדם (יודע) [יודה] לחבירו בהשטאה. כתב רבינו אבי"ה על האלמנה שצותה בשעת מיתה לתת מנכסיה ששה זקוקים לפלוני קרובה, והבן שתק ועתה אחרי מותה אמר שאמו לא נשבעה על כתובתה ומה ששתק לא רצה להכעיסה. [והשיב] כיון שצותה לפניו ושתק הרי כאילו הודה שיש לה ששה זקוקין בידה שאין (להן) [לו] חלק בהו [ואצ"ל אתם עדי] דמסקינן בבבא בתרא [קע"ה ע"א] דאין אדם משטה בשעת מיתה לא שנא אם תבעוהו והודה לא שנא אם תבע הוא לאחר והודה כיון שתביעה כמו אתם עדיי הכל אחד כדאמרינן בפרקין [לקמן ע"ב] לא שנא אמר מלוה ושתיק לא שנא אמר לוה ושתיק ואף על פי שלא היו שם עדים אם מודה שכך הוא חייב.
<h2>דף כט:</h2>
ההוא דאטמין לחבריה עדים בכילתא אמר ליה מנא לי בידך אמר ליה הן, אמר ליה עירי ושיכבי ליהווי עדים עלך אמר ליה לאו אמר רב כהנא הא קאמ' לאו והא דאמרינן צריך שיאמר אתם עדיי לא שנא כי אמר מלוה ושתיק לוה ההוא דהוו קרו ליה קברשו, אמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא מאה זוזי תבעוה קמיה דרב נחמן אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי, כי קא שכיב אמר(י) פלוני ופלוני מסקי בי זוזי לבתר דשכיב קתבעי ליה לדינא אתו לקמיה דרבי ישמעאל בר רבי יוסי (אמר כי אמרינן כו' אתא לקמיה דרבי חייא) אמר כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. כתב רבינו אבי"ה אבל פסקו על עצמו מהדרינן עובדא, מיהו אם פסקו על הבנים לפרוע לא מהדרינן עובדא, מדקאמרי ניזיל וניהדר, אמר כבר הורה זקן. פי' ר"י הא דאמרינן שכיב מרע שהודה אין צריך לומר אתם עדיי דאין אדם משטה בשעת מיתה, ולא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו, היינו היכא שתבעוהו דכל היכא שתבעוהו לא שייך למימר הכי אלא היכא דהודה בלא תבעוהו. ונראה דטענינן לאד' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כמו רב נחמן דטעין לההוא גבר', אבל משטה אני בך לא טענינן ליה ולבניו טוענין אפילו משטה אני בך כדמוכח פרק גט פשוט [קע"ה ע"א] דאמר אין אדם משטה בשעת מיתה, הא בבריא טענינן לבניו.
הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין סתם קניין לכתיבה עומד. לא קנו מידו אין כותבין, בפני שלשה ולא קנו מידו, רב אמר כותבין, ורב אסי אמר אין כותבין, הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי. יש שפוסקין חששא בעלמא ואין הלכה כמותו וכן פרק (שלישי) [קמא] דמגילה [ה' ע"א] גבי מגילה ביחיד. האי אודיתא זימנין כתבינן, זמנין לא כתבינן, מיכנפי ויתבי לא כתבינן, כנפינהו איהו כתבינן. (מר בר רב אשי) [רבא אמר] אפילו כנפינהו [איהו] לא כתבינן [עד דאמר להו הוו עלי דייני מר בר רב אשי אמר אפילו הוו עלי דיינא לא כתבינן] עד דקבעי דוכתא ומשדר שליחא דבי דינא אבתריה. רבי חננאל פסק דליתי הילכתא כמר בר רב אשי באודיתא, פי' ריב"א בשבועות בשם רבינו גרשם, דהילכת' כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא, עיין בשבועות [מ"א ע"א]. הודה במטלטלי, קנו מידו כותבין, לא קנו מידו אף על גב דאיתנהו בעינייהו אין כותבין, במקרקעי כותבין. ההוא אודיתא דלא כתיב בה, אמרו לו כתובו וחתומו והבו ליה, אביי ורבא דאמרי תרוייהו, היינו דריש לקיש דאמר אין העדי' חותמין על השטר אלא אם כן הוא גדול. ההוא אודיתא דהוה כתיב ביה בכל לישנא דבי דינא, ולא כתיב ביה במותב תלת' סבר רבינא למימר היינו דריש לקיש, אמר ליה ר' נתן כל כה"ג חיישינן לבית דין טועין.
<h2>דף ל.</h2>
ת"ר הרי שבא ואמר, ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן, של מעשר שני הן בבית ובכל מקום שאינו יכול ליטלם לא אמר ולא כלום, בשדה ובכל מקום שיכול ליטלם דבריו קיימין. בנים שראו אביהן שהטמין מעותיו, אמר של פלוני הם, של מעשר שני הם, רואים אם כמוסר, דבריו קיימים, אם כמערים אין בדבריו כלום. הרי שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו, ובא בעל חלום ואמר, כך וכך הם, של פלוני הם, של מעשר שני הם, מעשה היה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. פירש ר"י דבפרק בתרא דיבמות [קט"ו ע"ב], מצא כלי שכתוב עליו ק' דמשמע קודש ת' דמשמע תרומה, קאמר ר' יוסי התם שמא פינו.
תניא אין (עדותו) [עדותן] מצטרפת עד (שיעידו עדותן) [שיראו שניהן] כאחד. רבי יהושע בן קרחה אומר אפילו שניהן זה אחר זה ואין עדותן מצטרפת עד שיעידו עדותן כאחד, רבי נתן אומר שומעין עדותן של זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו. והלכה כרבי נתן. והלכה כרבי יהושע בן קרחה. ואפילו הודאה אחר הודאה והלואה אחר הלואה או הלואה אחר הודאה (או הודאה) אחר הלואה.
<h2>דף ל:</h2>
בשאלתות דרב אחאי פסק נמי כרבי יהושע בן קרחה בעובדא דנהרדעי, וכן פסק רבינו אב"ן ושמע מינה דעדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות, כדאיתא פרק קמא דמכות [ו' ע"ב]. ורבינו חננאל פליג עליה וכתב אפילו הודאה אחר הודאה אינה כשירה, וכן רבינו שב"ט.
<h2>דף לא.</h2>
נהרדעי אמרי אפילו אחד אמר מנה שחור ואחד אמר מנה לבן כרבי יהושע בן קרחה. כמאן כרבי שמעון בן אלעזר דתניא אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על כת אחת אומרת מאתים וכת אחת אומרת מנה, שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שב"ש אומר נחלקה עדותן וב"ה אומרים מצטרפים. וכן הלכה. אחד אמר בדיוטא העליונה ואחד אמר בדיוטא התחתונה מעשה היה וצירף רבי עדותן.
ב"ש אומרי' נחלקה עדותן והא דלא אמרי' בב' כיתי עדי' נמי פסולים כמו נמצא אחד מהן קרוב או פסול, דלא אמר הכי אלא כשהפסול ידוע. א"נ לא אמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה אלא אם באו בבת אחת תוך כדי דבור ואז חשיבא עדות אחת אבל הכא מיירי בב' כתות שבאו זו אחר זו ולא תוך כדי דבור.
אמר לו הבא עדים, אמר אין לי עדים, הבא ראיה אין לי ראיה, לאחר זמן מצא עדים מצא ראיה הרי זה אינו כלום, אמר רבי שמעון בן גמליאל מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים. אמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או הוציא ראיה מתוך אפונדתו הרי זה אינו כלום. היינו ראיה אחרונה דאין הלכה כרשב"ג, אבל בראיה ראשונה הלכה כמותו דתנן כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. אמרו לו כל ראיה שיש לך הבא תוך שלשים יום וכו'. אמר(ו) רשב"ג מה יעשה זה אם לא מצא תוך שלשים יום ובהא הלכה כרשב"ג. אבל אם טען יש עדים בארץ רחוקה אפילו הכי אין נותנין לו זמן אלא עד שלשים יום ופורע מיד, ואם יביאם יחזירו לו מעותיו דאי לאו הכי לעולם ידחהו. בפרק חזקת הבתים [מ"א ע"ב] ובפרק כל הנשבעין [מ"ח ע"ב] אמר לי' והא מייתינא איגרתא איגרתא ממערבא דלית הילכתא, עיין שם. וגבי ראייה אחרונה אם באו עדים ממדינת הים או שהיתה דיסקיא של אביו מופקד' ביד אחר וכשהחזירו לו מצא שטר או ראיה מביא וסותר ובלבד שיעידו עדים שמצאהו בדיסקיא. ההוא ינוקא דאתא לדינא קמיה דרב נחמן וכו' הוה קא בכי ואזיל, שמעוה אינשי אמרו אנו ידעינן במילי דאבוך אמר רב נחמן בהא אפילו רבנן מודו דקטן במילי דאבוה לא ידע. הילכך אפילו אמר אין לי עדים אין לי ראיה מביא וסותר. ופוסק הרמז"ל דגדול אפילו אמרו לו עדים אחריני מה שלא ידע לא מצי להביא ראיה ולסתור. ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן, אמרה ידענא בהאי שטרא דפריע, הימנה רב נחמן ולאו משום דאותיות נקנין במסיר' אלא משום דאי בעיא קלתיה, איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן כיון דאיתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן. פירש בקונטרס דאיתחזק בבי דינא שהיה מקויים. וקשה מה מועיל אכתי אי בעיא קלתיה. ופירש ר"י שראו בית דין השטר קודם שאמרה פרוע והוה מגו למפרע.
<h2>דף לא:</h2>
סימפון (שיש עליו עדים) שיצא בבית דין או שיוצא מתחת ידי שליש כשר אלמא שליש מהימן תיובתא. הרמז"ל פסק דשליש נאמן בלא שבועה כדמסיק תיובתא ולא הייתה צריכה לישבע. פירש בקונטרס ששניהם מודים שמינוהו שליש, וכן כל שלישות שבתלמוד צריך להיות כן, דאם לא כן כל אדם שתופס משל חבירו יאמר שליש אני. התוקף חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הועד כופין אותו שילך למקום הועד, אמר לפניו רבי אלעזר מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו. פירש ר"י מכאן שהמתחייב לא משלם לאידך יצאותיו מדקאמר יוציא מנה על מנה. ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבים ונותנים. פירש רבינו תם דווקא הכא דנתעצמו לדין, אבל בעלמא אין כותבין כיון שנתרצו שניהם לדון בעירם, עיין פרק הנשך [ס"ט ע"א]. היבמה תלך אחר היבם להתירה שנאמר [דברים כ"ה] (ושלחו) [וקראו] לו זקני עירו ולא זקני עירה, אמר אמימר הילכתא כופין אותו לילך למקום הועד, והאמר רבי אלעזר כופין אותו ודן בעירו הני מילי דאמר מלוה אבל אמר לוה עבד לוה לאיש מלוה, עיין לעיל [כ"ג ע"א]. ויש פוסקין אם אמר הלוה כתבו לי דבריו וישאר בביתו ואני אלך לאו כל כמיניה. ופסק רבינו אבי"ה אם רוצה לפרוע היציאה, ואחריות הדרך עליו סברא הוא שיכול לכופו ורפיא בידי לעשות מעשה. וכתב באור זרוע דכל היכא דיש בעיר מומחה ויודע דין תורה הרי זה דן בעירו בעל כרחו לא שנא תובע לא שנא נתבע מפני הרמאין שלא ידחו עצמן (מן הדין) ותו דלית לן מקום ועד. וכתב הרבי שמשון משאנ"ץ מנהג בית דין בעירנו המזמין חבירו לדין על כרחו ידון כאן ולא יוכל לומר נלך למקום הועד או לבית דין הגדול אך יכול לדחות עצמו מלטעון עד יום שלישי ודיינים בוררים לאלתר ואם אכסנאי הוא שמזמין אחד מבני העיר או שני אכסנאים טוענים לאלתר. עוקבן הבבלי קבל קדמנא דיינו אתון אי ציית ציית וכו'. פירש רבינו תם אי לא ציית, דאמר לבית דין הגדול קאזילנא.
<h2>דף לב.</h2>
דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דיני נפשות דוק' ביום. פר"י קבלת עדות כתחלת דין. דיני ממונות גומרין בו ביום, דיני נפשות אין גומרין אלא למחר לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. בירושלמי [ה"ו] אין דנין דיני ממונות בערב שבת, ופסקו הגאונים דעתה דנין משום ביטול מלמדי תינוקות.
אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה מה בין דיני ממונו' לדיני נפשות וכו' ודיני ממונות מי בעי דרישה וחקירה, ורמינהי שטר שזמנו כתוב אחד בניסן בשמיט' ובאו עדים ואמרו הלא עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדים כשרים (שמיהרו) [שמא אחרוהו] וכתבוהו. פירש ר"י בפרק גט פשוט [קע"א ע"א] שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר. וכן תניא בפרק גט פשוט, עיין שם [קע"ב ע"א] גבי כי יתביתו בהייני.
<h2>דף לב:</h2>
לא קשיא כאן בדין מרומה וכו'. פירש ר"י לא שיודעין בו שהוא מרומה דאם כן אין לדונו כלל כדאמרינן פרק שבועת העדות [ל' ע"ב]. והר"ם ז"ל פירש שהיכ' שהנתבע טוען רמאות בעי דרישה וחקירה, אבל היכא שהתובע טוען רמאות לא ישתדל הדיין. כתב ר"י על אחד שהטעה עדים להעיד עדות שקר ואמר להם להעיד שקדש אשה אחת ולבסוף חזר בו אחד מהם. והשיב רבי להצריך גט שלא להוציא לעז ודיבה, ולולי כן לא היתה צריכה לקבל גט, כי עדים שבאים לאוסרה צריכים דרישה וחקירה הואיל והיא (מכחישתו) [מכחישתן] וכל זמן שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו, כדתניא בתוספתא [כתובות פ"ב ה"א] עדים שהעידו שהוא בן גרושה או בן חלוצה כל זמן שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבדין אנחנו, ועוד אפילו בדיני ממונות בדין מרומה בעי דרישה וחקירה ואין לך דין מרומה יותר מזה. כאן דין שאינו מרומה לא בעי דרישה וחקירה. מכאן נראה לי מה שאנו נוהגין לקבל עדות שני עדים ביחד ואין אנו עושין כמשנתנו דזה בורר [כ"ט ע"א], מכניסין את האחד וכו'. שתי ספינות שהיו עוברות בנהר ופגעו זו בזו, אם עוברות שתיהן בבת אחת שתיהן טובעות כו', וכן שני גמלים עוברות במעלה בית חורון כו', טעונה ושאינה טעונה תדחה את שאינה טעונה, קרובה ושאינה קרובה תדחה את קרובה, שתיהן שוות יטילו פשרה ביניהם. קול ריחיים בבורני שבוע הבן, אור הנר בברור חיל משתה שם. פירש ר"י מטעם זה הורגלו להדליק נר בבית הכנסת ביום המילה. והא דנהגו לפרוס מפה על הפתח משום דאמרי' פ' המוכר פירות [צ"ג ע"ב] מפה פרוסה [על] הפתח אורחים נכנסים.
<h2>דף לג.</h2>
דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה. ורמינהי דן את הדין וזיכה את החייב מה שעשה עשוי וישלם מביתו. במומחה, הא קתני סיפא אם היה מומחה פטור, כאן שיש גדול הימנו בחכמה ובמניין. רב ששת אמר לא קשיא כאן שטעה בדבר משנה חוזר, כאן שטעה בשיקול הדעת ישלם. היכי דמי שקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הילכתא, וסוגיא דעלמא אזיל כחד והוא עבד כאידך. דווקא כהאי גונא שיקול הדעת אבל היכא דתרי תנאי או תרי אמוראי פליגי והדיין לא ידע אלא דברי האחד והורה ודן לא הוי שיקול הדעת ומה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו, וראייה מפרק זה בורר [כ"ט ע"ב] דאמר כבר הורה זקן ולא ידע דרבי חייא פליג עלייהו אמר מה שעשה עשוי ולא ישלם. רב חסדא אמר לא קשיא כאן שנשא ונתן ביד. פסק רב אלפס, קיימא לן טעה בדבר משנה חוזר, רב אלפס האריך מאד בזה.
<h2>דף לד:</h2>
ההוא סמיא. פסק רב אלפס דמיירי מאחת מעיניו. דהוה בשיבבותיה דרבי יוחנן דהוה דאין דינא, ולא אמר ליה ולא מידי. פרק בא סימן [נ' ע"א] פר"י דההוא סומא בשתי עיניו הוה ואף על גב דפסול להעיד מכל מקום כשר לדון, אבל במיימוני פרק (בתרא) [ב'] [ה"ט] דסנהדרין כתב, בית דין של שלשה שהיה אחד מהן גר, פסול עד שיהא אמו מישראל, וכן אם היה אחד מהן סומ' באחת מעיניו כשר, אבל בשתי עיניו פסול.
<h2>דף לה.</h2>
אשרו חמוץ ולא חומץ. פירש בקונטרס שנזקקים לתובע תחילה, עיין פרק הפרה [מ"ו ע"ב]. רבינו תם מפרש נזקקים לתובע תחילה היינו לקבל עדיו תחילה. כל תענית שמלינין בו צדקה, כאילו שופך דמים והני מילי בריפתא ותמרי אבל בזוזי וחטי ושערי לית לן בה, מאי טעמא אין דנין בערב שבת משום דלא איפשר. פר"י הנושא אלמנה בערב שבת צריך לייחד עמה מבעוד יום של יהא כקונה קניין בשבת, עיין פרק בתרא דיום טוב [ל"ו ע"ב] וביומא [י"ג ע"ב].
<h2>דף לו.</h2>
האב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא באחד. ואם אינו מלמדו עתה בשעת הדין אף על פי שהוא תלמידו יכול לישב עמו בדין, רב שיהא לו סברא להבין קצת שלא יסמוך על הרב לגמרי, דאי איפשר שיהא כל הדיינים רבנים בשוה. ועוד תנן [לקמן מ' ע"א] אחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמוד עליו זכות מעלין אותו. [ל"ז ע"א] שלש שורות של תלמידי חכמים יושבים שם, כיצד מאיימים על עדי נפשות וכו'.
<h2>דף לו:</h2>
הכל כשרין לדון דיני ממונות לאתויי ממזר, וחד לאתויי גר, עיין פרק החולץ [מ"ה ע"ב] ופרק בא סימן [מ"ט ע"ב] (סימן כ"ה) ופרק מצות חליצה [ק"ב ע"א].
<h2>דף לז.</h2>
התורה העידה עלינו סוגה בשושנים. לעניין דם נידות כדדריש. פר"י הא דאנו מתירין מדברי קבלה לעניין ייחוד דהוי דאורייתא, משום דלא אסר' תורה אלא יחוד כעין אמו דלא משתריא לעולם אבל נדה סופה ליטהר, ומיהו היכא דלא בעל אף בנדה אסורה.
<h2>דף לז:</h2>
מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלה סנהדרין, דין ארבעה מיתות לא בטלו. פר"י הא דחזינן מומרים ומחללים שבתות מתים על מיטתן, פעמים דזכות תולה שכר מצות שעשו משתלמים בעולם הזה כדכתיב [דברים ז'] ומשלם לשונאיו. אבל כשמענישים מן השמים מיתה מענשים אותו דין ארבע מיתות. מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלה את דמו של הבל לא פתחה פיה, שנאמר [ישעיה כ"ד] מכנף הארץ זמירות שמענו. כתוב בתשובת הגאונים שבני ארץ ישראל אין אומרים קדושה אלא בשבת דכתי' [שם ו'] שש כנפים, וכל כנף אומר שירה ביומו לששת ימי החול, וכשמגיע שבת אומר אין לי עוד כנף והקב"ה אומר יש לי עוד כנף בארץ. [נוסח מהר"י ווייל, בתשובת הגאונים, שבני ארץ ישראל אינם אומרים קדושה [אלא בשבת], דכתיב [ישעיה ו'] שש כנפים (וכו') [וכל] כנף אומר שירה ליומו לששת ימי החול, וכשמגיע שבת אין לו עוד כנף והקב"ה אומר יש לי עוד כנף בארץ].
<h2>דף מ.</h2>
היו בודקין אותו בשבע חקירות באיזה שבוע, באיזה שנה, באיזה חדש, בכמה בחדש באיזה יום, באיזה שעה באיזה מקום. פר"י אף על גב דבודקו בכמה בחדש, אי הדר מכחשים זה את זה בימים הוי הכחשה, (איכא) [א"נ] נפקא מינה. אחד אמר בשנים ואחד אמר בשלשה בחדש דאמרינן עדותן כשר דאמרינן זה ידע בעיבורו של חדש וזה לא ידע בעיבורו. [ע"ב] מניין דהתראה מן התורה. פר"י בחבר קמבעיא ליה, אי נמי התראה מנלן בתוך כדי דבור.
<h2>דף מא:</h2>
עד מתי מברכים על החדש, עד שתתמלא פגימתו, [מ"ב ע"א] כיצד מברכין, אשר במאמרו ברא שחקים וכו'. בקונטרס גריס פועלי(ם) אמת. פירש שאינם משנים את סדרן. ואית דגרס פועל אמת קודשא בריך הוא שבדין מיעטה לה, ולהכי אמר וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן. והילכתא מברכין מעומד. כתב הרמז"ל עד ששה עשר מן המולד.
<h2>דף מב:</h2>
נגמר הדין מוציאין אותו לסקלו. בית הסקילה היה חוץ לבית דין וכו'. [מ"ו ע"א] תניא אמר רבי שמעון בר רבי בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, כדי לעשות סייג לתורה.
<h2>דף מג:</h2>
למה נקוד על ע' שבעד שבפסוק הנסתרות לה' אלקינו וכו', מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו את הירדן. דאי לאו נקודה הוה משמע כך היה המדה לעולם, באת הנקודה למעט. רבינו תם מפרש הנסתרות פירוש הנסתרות שאין מכיר בה אלא השם, והנגלות שניהם לנו ולבנינו עד עולם אם לא היה נקוד, ולהכי נקוד למעט.
<h2>דף מד.</h2>
חיישינן שמא שד הוא. פר"י דווק' חוץ לעיר חיישינן, אבל בעיר אפילו בלילה לא חיישינן, דאם לא כן היאך אשה מתגרשת בלילה והיאך אדם מעיד על מה שראה בלילה, עיין פרק בתרא דיבמות [קכ"ב ע"א] ובגיטין [ס"ו ע"א].
<h2>דף מו.</h2>
לא זו בלבד אלא כל המלין את מתו עוב' בלא תעשה, הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר. [ע"ב] איבעיא להו הספידא יקרא דחיי או יקרי דשכבי, למאי נפקא מינה היכא דאמר לא תספדו, ומסיק יקרא דשכבי הוא ומפקינא מיורשים. [מ"ז ע"א] ואין קוברין רשע אצל צדיק, שנאמר [מ"ב י"ג] ויהי הם קוברים איש. אכל חלב והפריש קרבן המיר וחזר בו, אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה.
<h2>דף מז:</h2>
אבילות מאימתי מתחלת משיסתום הגולל. פירש בקונטרס דף כיסוי הארון. והקשה רבינו תם בברכות [י"ט ע"ב] אמר מדלגין היינו על גבי ארונות ואי גולל הוי כיסוי איך מדלגין. והא אמרינן פרק בהמה המקשה [ע"ב ע"א] וכל אשר יגע לרבות גולל ודופק. ומפרש רבינו תם הוא אבן גדול המונח על קברו של מת לסימן ונקראת מצבה ודופק הוא אבנים קטנים שסומכים אותה. [מ"ח ע"א] מותר מתים למתים. כגון שגבו בסתם למתים. מותר המת שגבו למת זה ליורשיו.
קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא, אתו אמרי ליה לשמואל אמר להו יאות הן עבדי, קרקע עולם אינה נאסרת, והא דתניא שלשה קברות הן קבר הנמצא, קבר הידוע, וקבר המזיק את הרבים. בקבר בניין עסיקינן.
<h2>דף מח.</h2>
אמר רב חסדא האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר ביה תפילין אסור למיצר בה פשיטי. אזמין ולא צר ביה, צר ביה ולא אזמין שרי למיצר בי פשיטי. היה אביו ואמו מזרקים לו כלים מצוה לאחרים להצילן, [ע"ב] אמר רשב"ג במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אסורים, ודוקא במטה הנקברת עמו משום דחלפה בתכריכי המת. האומר לאומן עשה תיק של ספר או נרתק של תפילין עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול, נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול.
<h2>דף מח:</h2>
[מ"ז ע"ב] האורג בגד למת, אביי אמר אסור, הזמנה מילתא היא, רבא אמ' מותר הזמנה לאו מילת' היא. תנאי דתני' צפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולה, עור בהמה [טהורה] כשרה אף על פי שלא עבדה לשמה רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בהמה (כשרה) [טהורה] פסולה עד שיעבדנה לשמה. פירש בקונטרס דתנא קמא סבר הזמנה לאו מילתא היא. ורבן שמעון בן גמליאל סבר מילתא היא. והקשה רבינו תם דקיימא לן כרבא וקיימא לן נמי כרבי שמעון בן גמליאל. ולהכי מפר' רבינו תם דרבא דאמ' לאו מילת' היא כרבן שמעון בן גמליאל דבעי עבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה ובעי תקון חשוב.
<h2>דף נב.</h2>
תניא את אביה היא מחללת, מה תלמוד לומר שאם היו נוהגין בו קדש ינהגו חול, כבוד נוהגין בו בזיון אומרים ארור זה ילד, כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא, אפילו לרשיעא בר צדיק כהאי תנא. בספר חכמה פירש דרשות הוי דאי חובה הוא, אם כן כהן שיש לו בת שהמירה או שזנתה וכי אין לפתוח ראשון ולברך ראשון.
<h2>דף נח:</h2>
ארבע מיתות נמסרו לבית דין וכו'. כותי הבא על אשתו שלא כדרכה [חייב], מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור. משמ' דלישראל מותר באשתו שלא כדרכה. וכן משמע בנדרי' [כ' ע"ב] גבי שולחן ערכתי לו והפכו, וקשה (דפרק) [דבספ"ג] דיבמות [ל"ד ע"ב] חשיב שלא כדרכה מעשה דער ואונן, ויש לומר דלא אסיר אלא בעושה כל שעה אבל באקראי בעלמא מותר, עיין ביבמות.
קץ ידא. פר"י אדם שהיה רגיל להכות חבירו קנסו בכך, כדאמר [לעיל מ"ו ע"א] בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה. [נ"ט ע"א] כותי שעסק בתורה חייב מיתה. פר"י בפרק (בתרא) [ב'] דחגיגה [י"ג ע"א] אין מוסרין דברי תורה לכותי שנאמר [תהלים קמ"ז] מגיד דבריו ליעקב.
<h2>דף נט:</h2>
כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו. יש מוכיחין מכאן דכשגזרו חרם או תקנה וקבעו זמן כשיעבור הזמן צריכין להתירו. מתוך תשובת רבינו יצחק בר רבי יהודה, יש לדקדק דאין צריך להתירו דקרא דאל תגשו אל אשה סתמא כתיב ולא נתן זמן לאסורא, והא דכתיב [שמות י"ט] והיו נכונים לשלשת ימים, היינו לקבל תורה. הנהיג בעיזי ושיבוטי מאי. אבל בשני מינים שבים פשיטא דחייב. דש באווזות ותרנגולין. פר"י דמיבעיא ליה בחוצה לארץ דשרו כלאי זרעים ואסרו הרכבת האילן, עיין פרק [קמא] דקידושין [ל"ט ע"א].
<h2>דף ס.</h2>
אתיא קריעה קריעה. פר"י בפרק בתרא דמועד קטן [כ' ע"ב] ילפינן קריעה לאבל מעומד, הוה מצי למילף מהכא. והשומע אזכרה מן הכותי בזמן הזה אינו חייב לקרוע, שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים.
המגדף אינו חייב עד שיברך. אמר ריש לקיש אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות. מעשה בשטר של קבלת עדות שבא לפני בית דין והיה מפורש בו עדות של ראשון ועדות של שני לא הייתה מפורשת אלא והשני כמוהו והכשירוהו מדריש לקיש. ורבינו אב"ן פסק כיון דעבדי רבנן מעלה גבי דיני ממונות כדאמר פרק זה בורר [כ"ט ע"א] אי לא פריש לא הוי עדות, ודוקא גבי מגדף משום דלא איפשר, אוקומי אדאורייתא.
<h2>דף סא.</h2>
ריש לקיש אמר מותר. פר"י מותר בהנאה אבל באכילה אסורה, דמומר לעבודה זרה אסור לאכול משחיטתו דרב ענן אתותב פרק קמא דחולין [ה' ע"א], אי נמי הכא שרי באכילה כיון דלא היה מומר מעיקרא ובשחיטה זו נעשה מומר.
<h2>דף סא:</h2>
מאהבה ומיראה רב[א] אמר פטור. אף על גב דבפרק בן סורר ומורה [ע"ד ע"א] אמרינן בעבודה זרה יהרג ואל יעבור, נהי דחייב למסור עצמו, אם לא מסר עצמו לא מחייב מיתה בבית דין. ויש מפרשים הא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם עבודה זרה אבל הכא מיירי שאין שום אדם עובד אלא מאהבה ומיראה. ויש מפרשים הא דיהרוג ואל יעבור היינו בסתם אבל הכא כשמפרש שעושה מאהבה ומיראה. אי נמי משום קדוש השם יהרג ואל יעבור. כדאשכחן בירושלמי דשביעית [פ"ד ה"ב] דקאמר פאפוס ולולינוס לא רצו לשתות בכוס צבוע.
<h2>דף סג:</h2>
הנודר (בשמה) [בשמ'] והמקיים (בשמה) [בשמ'] הרי עובר בלא תעשה שנ' [שמות כ"ג] ושם אלקים אחרים לא תזכירו, ולא יאמר לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית ואני אשמור לך בצד עבודה זרה פלוני', ולא יגרום לאחרים להזכיר. מסייע לאבו' דשמואל דאמר אסור לאדם לעשות שותפות עם הכותי שמא יתחייב לו שבועה. פירש רשב"ם כל שכן שבועה עצמה שאסור לקבל הימנו. ורבינו תם אמר שאם נשתתף מותר לקבל שבועה הימנו וראייה דקאמר אבוה בר רבי איהי בפרק (קמא) [בתרא] דמגילה [כ"ח ע"א], תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי דכותי משום דחסידות הוי, ועוד דבזמן הזה כלן נשבעין בקדישין ואין תופסין בהן אלהות, ואעפ"י שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחנא דאסור לגרום לאחרים לשתף, דבני נח לא הוזהרו על כך.
אמר רבי יוחנן כל עבודה זרה דכתיב באורייתא מותר להזכיר שמה כגון כרע בל כרס נבו העורכים לגד שלחן. אמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא, בר מן ליצנותא דעבודה זרה דכתיב וכו'.
<h2>דף סד:</h2>
למאן דאמר מגדף עבודה זרה היא. פירש בקונטרס משורר ומזמר לעבודה זרה. ואין נראה לר"י דבסוף פרק קמא דכריתות [ז' ע"ב] פליגי רבי עקיבא ורבנן במגדף ומביא קרבן. ויש מפרשים מגדף ישנו בלב משו' דכתיב [יחזקאל י"ד] למען תפוס [את בני] ישראל בלבם.
<h2>דף סה.</h2>
תנו רבנן חובר אחד חבר גדול ואחד חבר קטן אפילו נחשים ועקרבים. ודווקא נחשים ועקרבים גופייהו אבל לחישה על נשיכה שרייה כדאמ' פ' חלק [ק"א ע"א] לוחשים לחישת נחשים ועקרבים בשבת. [ע"ב] תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך וכולי. [ס"ו ע"א] אל תתחיל בי שחרית, ראש חדש הוא, מוצאי שבת וכו'. תנו רבנן לא תנחשו כגון אילו המנחשים בעופות ובחולדות.
<h2>דף סה:</h2>
מעלה בזכורו. פירש בקונטרס מעלה ומושיב המת על זכרותו, וקשה בבעל אוב דשאול אלא נראה לר"י דכן שם המכשפות.
<h2>דף סח.</h2>
היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ. פר"י לא אסור משם שרט לנפש דאמרינן פרק אילו הן הלוקין [כ"א ע"א] על המת בין ביד בין בכלי חיב, משום דחס על התורה היה מכה את עצמו, דמותר להכות עצמו על תלמיד חכם.
<h2>דף סט.</h2>
בן סורר ומורה (עד שיביא) [משיביא] שתי שערות וכו', בן הסמוך לגבורתו של איש, [ס"ט ע"א] קטן אי אתה צריך לחזר עליו בידוע שאין לו גואל. פרי' ר"י מניין לו הממון והלא אין זכייה לקטן. ומיהו בפרק התקבל [ס"ד ע"ב] דאמ' צרור וזורקו ואגוז ונוטלו, זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים.
<h2>דף ע.</h2>
חי מזוג ולא מזוג. כן פירש רבינו תם גבי כוס ברכת המזון, עיין פרק אלו דברים [נ"א ע"א] ופ' המוציא יין [ע"ו ע"ב].
<h2>דף עא.</h2>
על מנת שאין לבעלה רשות בהם. סוגיא זו כרב ששת פרק קמא דקדושין [כ"ג ע"ב], עיין שם ובפרק חזקת הבתים [נ"א ע"ב].
<h2>דף עג.</h2>
אלו שמצילין אותו בנפשו הרודף אחר חבירו להורגו ואחר הזכור ואחר נערה המאורסה, אבל הרודף אחר הבהמה והמחלל שבת והעובד עבודה זרה אין מצילין אותו בנפשו. רואה את חבירו טובע בנהר, וחיה גוררתו, ליסטין באין עליו, חייב להצילו בנפשו שנאמר [ויקרא י"ט] לא תעמוד על דם רעיך. הרואה רודף אחר נערה המאורסה, נעבדה בה עבירה אין מצילין אותו בנפשו.
<h2>דף עד.</h2>
כל עבירות שבתורה יעבו' ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, לא שנו אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. [ע"ב] וכמה פרהסיא עשרה, ואסתר קרקע עולם היתה. [ע"ה ע"א] מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת וכו' אמרו חכמים ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר. ואיכא מאן דאמר פנויה היתה משום פגם משפחה, אי נמי משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות.
<h2>דף עד:</h2>
אפילו שנויי ערקתא דמסאנא. משמע דמנעלים שלהם משונים משל כותים, וכן משמע במסכת תענית [כ"ב ע"א] גבי ההיא דהוה סאים מסאניה אוכמי ולא רמי חוטי, פירש רבינו תם דרצועות ישראל היו לבנות ושל כותים שחורות, עיין בפרק מצות חליצה [ק"ב ע"א] (ובפרק קמא דקידושין) [וב"ק נ"ט ע"א]. והא אסתר פרהסיא הויא. והא דלא הקשה והא אסתר עריות היא, פירש רבינו תם דאין חייבים מיתה על בעילת כותי דרחמנא אפקריה לזרעי'. רצה רבינו תם להתיר בת ישראל שהמירה ובא עליה כותי ושוב נתגייר עמה לקיימו ולא שייך לומר אחד לבעל ואחד לבועל דביאה אינה חשובה. ואין נראה לר"י, וביאתו ביאה לאסור אשה על בעלה ברצון כדמוכ' פרק שני דכתובות [כ"ו ע"ב], ובסוטה [כ"ו ע"ב] מוכיח דמקנין על ידו, עיין פרק קמא [דכתובות ג' ע"ב] ובתוספות, ובפרק הבא על יבמתו [נ"ג ע"ב].
<h2>דף עו.</h2>
אל תחלל את בתך להזנותה, רבי אליעזר אומר זה המשיא בתו לזקן, רבי עקיבא אומר זה המשהה את בתו מלהשיאה.
<h2>דף עז.</h2>
אלו הן הנשרפין, הבא על אשה ובתה וכו', רוצח שלא עשה אונס כרצון, נזקים עשה אונס כרצון. פר"י יש אונס דנזקין פטורין, כגון היה דירושלמי [ב"ק פ"ב ה"ח] היה ישן והשכיב כלים אצלו, וכל דהוי כעין גניבה ואבידה חייב שומר שכר ופטור אדם המזיק, כדמוכח סוף פרק האומנין [פ"ב ע"ב].
כפתו ומת ברעב פטור. אפילו היה רעב כבר בשעה שכפתו, לא דמי לכפתו בחמה. [סוף חמה לבא] דלא רבי [רחמנא] מצמצם אלא במקום שהתחיל ההיזק כבר, מיהו אם כפתו בפנים והביאו למקום שסוף חמה לבא חייב, למאן דאמר [ב"ק כ"ב ע"א] אשו משום חצו, וכן אם כפתו והביאו למקום שסוף צנה וארי לבא. כפתו לפני ארי פטור. כיון שלא התחיל בו הארי. כפה עליו גיגית.
<h2>דף עט:</h2>
ובשור שלא נגמר דינו לרבנן כולהו פטורין, דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו. והקשה הרבי יצחק בר מרדכי, בפרק התערובת [ע' ע"ב] תנן, כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל אפילו אחד באלף ימותו כולן, פירש רבינו תם דנראה להתיר דרוסת הזאב ברוב, דמעשים בכל יום דרועה מציל מן הזאב בהמה, ושרינן ליה אף על גב דבעלי חיים חשיב, וכן רוב עופות דורסים אווזים ותרנגולים ומותרים, עיין באילו טריפות [ס"ד ע"א]. ור"י פירש דיש לאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע, ואם יש בעדר ספק דרוסה אפילו אחד בריבוא ימותו כולן.
<h2>דף פ:</h2>
עובר ירך אמו הוא. משמע שכן הלכה, (אלא) [מדלא] פריך הניחא למאן דאמר עובר ירך אמו הוא כדפריך בזה וזה גורם, עיין פרק אילו טריפות [נ"ח ע"א].
<h2>דף פב.</h2>
הבועל ארמאית קנאים פוגעים בו והני מילי בפרהסיא וכמעשה שהיה, ובשעת מעשה, אבל לאחר פרישה אי נמי בצינעא לא. ואם הרגו לאחר פרישה נהרג. גרסינן פרק אין מעמידין [ל"ו ע"ב] הבועל ארמאית חייב משום נדה שפחה גויה זונה.
<h2>דף פד:</h2>
אלו הן הנחנקים, המכה אביו ואמו וכו'. איבעיא להו, בן מהו שיקיז דם, ומסיק רב פפא לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא מר בריה דרבינא לא שביק ליה לבריה למפתח מורסא דילמא חביל (חביל) והוה ליה שגגת איסור מיתה.
<h2>דף פה:</h2>
תנא דבי רבי ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה [דברים י"ג] לא תחמול ולא תכסה עליו. מכאן מוכיח בסמ"ג שאין לאדם להשביע לאביו אפילו אם יש לו תביעה עליו.
<h2>דף צ.</h2>
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואילו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה וכו'. אבא שאול אמר אף ההוגה את השם באותיותיו. עיין פרק קמא דסוכה [ה' ע"א].
<h2>דף צב.</h2>
כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזל נחלת אבותיו למדו זוכה לנחלה כיוסף. כל המלמד לחבירו תורה בעולם הזה, זוכה ומלמדו בעולם הבא. כל המנהיג את הצבור בנחת זוכה ומנהיגם בעולם הבא. כל בית שאין דברי תור' נשמעי' בתוכו בלילה אש אוכלתו, כל המתעשר ואין תלמיד חכם נהנה בעשרו אינו רואה סימן ברכה בעשרו. כל שאין משייר פתיתים על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם. והאמר רבי אלעזר כל המשייר פיתיתים כו', לא קשיא הא דאיכא שלימה בהדיה הא דליכא שלימה בהדיה. כל המחליף בדבורו כאלו עובד עבודה זרה כל המסתכל בערוה קשתו ננערת אמר רבי אליעזר הוי קבל וקים.
<h2>דף צט:</h2>
אפקורו' זה המבזה תלמיד חכם, [ק' ע"א] רב נחמן אמר זה הקורא לרבו בשמו.
<h2>דף קא.</h2>
תנו רבנן הקורא פסוק בשיר השרים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו מביא אף לעולם מפני שהתורה חוגרת שק, אלא אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתור' וכו'. והלוחש על המכה רבי יוחנן אומר ברוקק לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. עיין פרק (בתרא) [ב'] דשבועות [ט"ו ע"ב]. תנו רבנן וממשמשין בני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, היכי עבי' אמ' רב סך ואחר כך ממשמש, רבי יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת. ומעבירין כלי הניטל על גבי עין בשבת ולא כלי שאין ניטל. (וליחשב) [ולוחשין] לחישת נחשים ועקרבים בשבת עיין סוף מסכת שבת. תנו רבנן אין שואלין דבר מן השד בשבת, רבי יוסי אמר אף בחול אסור, אמר רב הונא אין הלכה כרבי יוסי (באלפס ובאשירי גרס הלכה כרבי יוסי ובסמ"ג כת' תרי גירסות), ואף רבי יוסי לא אמר אלא משום סכנה. תנו רבנן שרי בצים ושרי שמן אסור לישאל מהן מפני' שהם מכזבים, (בגמרא ובאלפס, ובאשירי ובסמ"ג בלאוין גרס מותר) את האמת והשלום אהבו.
